לפניי תביעת עזבונון של המנוח רפאל מנור ז"ל, אשר קיפח את חייו בתאונת דרכים.
רקע כללי ותמצית טענות הצדדים "המקוריות"-
1. ביום 6/11/1999, המנוח רפאל מנור ז"ל (להלן: "
המנוח") נפגע אנושות בתאונת דרכים (להלן: "
התאונה"), ולאחר מכן נפטר, בהיותו בן 18 שנים. במועד התאונה, המנוח נהג על אופנוע, למרות שרשיונו נשלל ולמרות שלא היה לו כיסוי ביטוחי.
2. הנהג שפגע במנוח היה הנתבע מס' 1, מר משה מויאל (להלן: "
הנתבע").
3. הואיל והמנוח לא קיים פוליסת ביטוח מתאימה - לא קמה בידי הוריו והעזבון עילת תביעה כנגד חברת ביטוח מסויימת מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "
החוק"). בהתאם, עזבון המנוח והוריו (התובעים מס' 1 ו-2, ה"ה משה ורות מנור, להלן ביחד: "
התובעים"), הגישו את התובענה הנוכחית לפיצוי כספי עקב התאונה, כנגד הנתבע, אשתו (הגב' ציפורה מויאל, אשר היתה בעלת הרכב בו נהג הנתבע, להלן: "
אשת הנתבע"), כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "
כלל"), אבנר וקרנית.
4. עילת התביעה כנגד כלל ואבנר סומכת על הטענה לפיה רכב הנתבע היה מבוטח בעת התאונה אצל כלל, בהתאם לפוליסה המכסה את החבות של הנתבע כלפי התובעים.
5. עמדת כלל ואבנר הינה שהפוליסה של כלל
לא מכסה את האירוע כיון שבעת התאונה רשיונו של הנתבע נפסל - וזאת בעקבות פסק דין שניתן נגדו בשנת 1995 בו נשלל רשיונו למשך 5 שנים, כלומר עד שנת 2000, משמע - שהתאונה מיום 1999 ארעה בתקופת הפסילה.
6. עמדת הנתבע לגבי סוגית זו היא שהוא לא ידע שהוא נוהג בתקופת פסילה, ולכן הפוליסה של כלל
כן מכסה את חבותו.
7. בשלב מסוים ביקשו התובעים לדחות את התביעה כנגד קרנית - והתביעה נגדה נדחתה ללא צו להוצאות בפס"ד מיום 24/8/2008, בהתאם לבקשתו של ב"כ של התובעים במהלך הדיון.
8. בשלב שני, ביקשו התובעים לתקן את כתב התביעה ולהוסיף שני נתבעים נוספים - משטרת ישראל ומשרד התחבורה. לטענת התובעים שני גופים אלו גרמו לנתבע לסבור שהוא אינו בפסילה במועד התאונה ולא עשו די על מנת למנוע ממנו לנהוג בתקופת הפסילה.
הילך הדיון, החלטת הביניים והתפנית בטענות התובעים -
9. כפי שצויין בקצרה לעיל, הפסילה הושתה על הנתבע בשנת 1995, במסגרת תיק פלילי 65/95 אשר נדון בפני המנוח כב' השופט מגן ז"ל בבהמ"ש השלום בעכו (להלן: "
התיק הישן" או "
פסה"ד הישן"). בתיק הישן הועמד הנתבע לדין באשמת החזקת סמים אסורים. ביום 24/4/1995 הורשע הנתבע בתיק הישן, ובמסגרת גזר הדין שניתן באותו היום, רשיון הנהיגה שלו נפסל למשך 5 שנים (בהתאם לסעיף 37א(א) לפקודת הסמים המסוכנים). חשוב לציין כבר עתה כי במועד הדיון בשנת 1995 היה הנתבע ב"עיצומו" של מאסר אחר, אשר הושת עליו עוד בשנת 1993 בגין תיק אחר. הוא הגיע מהכלא לצורך הדיון, ולאחריו חזר לכלא. הנתבע השתחרר מהמאסר בשנת 1997, ובשנת 1999 כאמור ארעה התאונה.
10. בתחילת ההליכים שבפני, התובעים ביקשו להעלות השגות לגבי ההרשעה וגזר הדין שבתיק הישן. לטענתם, נפלו בפסה"ד הישן ובהליך הפלילי מספר פגמים היורדים לשורשם של דברים והם ביקשו שביהמ"ש יורה למעשה על ביטול פסק הדין בתיק הישן (שאז - גם פסילת הרשיון מבוטלת ואז נמצא שהיה כיסוי ביטוחי בכלל). בין היתר, טענו התובעים כי נפל פגם בכך שהנתבע לא היה מיוצג ע"י עו"ד במהלך הדיון בתיק הישן וכי בהמ"ש דשם לא מינה לו סניגור. עוד הם טענו כי הנתבע היה תחת השפעת סמים במועד הדיון ולכן לא יכול היה לנהל את ענייניו כשורה וכי הרשעתו - המבוססת על הודאתו - אינה כדין.
11. כתמיכה בטענת התובעים לגבי הליקוי בכושרו השכלי של הנתבע ואי כשירותו ביום בו התקיים הדיון בתיק הישן - הם ביקשו לצרף מטעמם חוות דעת של ד"ר קראקרה, פסיכיאטר, אשר אמורה היתה לתמוך בעמדה לפיה הנתבע היה תחת השפעת סמים ולא יכול היה לקחת חלק בהליך הפלילי ללא סיוע. התובעים ביקשו להגיש לתיק בהמ"ש את חוות הדעת ביחד עם תצהירי העדות הראשית מטעמם. כלל הגישה בקשה להוצאת חוות הדעת מתיק ביהמ"ש, מחמת מספר רב של נימוקים. התובעים הגישו תשובה לבקשה של כלל ואף הנתבע עצמו (ואשתו) הגישו את עמדתם לגבי הנושא.
12. ביום 26/1/2009 ניתנה החלטת ביניים בתיק (להלן: "
החלטת הביניים") - באשר למחלוקת דלעיל, בה קבעתי שלא ניתן להגיש את חוות הדעת המתבקשת וכי אין מקום להורות על ביטול פסה"ד משנת 1995. חלק מהנימוקים אינו רלבנטי עוד (כגון שלתובעים אין זכות עמידה לגבי בקשה לפסול את פסה"ד שהם לא היו צד לו, במיוחד שעה שהנתבע עצמו אינו מבקש לבטל את פסה"ד ועוד). יחד עם זאת, נתונים נוספים שהתבררו במסגרת הדיון באותה בקשה רלבנטיים אף להמשך הדיון, ואפרט את הדברים בהמשך.
13. בכל אופן, לאחר שנדחתה הבקשה לבטל את פסה"ד משנת 1995, ולאחר שהתחלפו באי כוחם של התובעים -
התיק קיבל תפנית חדשה והטענות שהועלו השתנו. במקום לבקש להורות על ביטול פסה"ד הישן וביטול הפסילה, הועלתה טענה חדשה לפיה הנתבע
לא ידע או לא זכר שהוא בפסילה במועד התאונה בשנת 1999. הטענה היתה שבמהלך הדיון בשנת 1995 הוא היה תחת השפעת סמים ולא "הפנים" את גזר הדין. לאחר מכן, הוא המשיך לרצות את עונש המאסר ובמהלך התקופה נשתכח מליבו גזר הדין. הטענה היתה כי כאשר השתחרר הנתבע מהכלא בשנת 1997, הוא
לא זכר שהוא בפסילה ולא זכר זאת אף בעת התאונה, בשנת 1999.
14. תימוכין לטענה בדבר אי הידיעה בשנת 1999 מוצאים התובעים בכך שהנתבע קיבל לידיו בדואר דרישה לחידוש רשיון נהיגה - כולל דרישה לתשלום האגרה המתחייבת, בכך שהוא זומן לקורס של נהיגה מונעת (לטענתו), נעצר פעמיים על ידי שוטרי תנועה בגין עבירות תנועה (ללא שמי מהשוטרים מודיע לו שהוא בפסילה) ואף הגיש בקשה לקבלת רשיון לנהיגה בסמיטריילר - וסורב, תוך שמודיעים לו שהוא לא יוכל לקבל רשיון בדרגה אחרת אך לא מודיעים לו שגם הרשיון ה"רגיל" שלא למעשה בתקופת שלילה. התובעים טענו,
בשם הנתבע, כי מכלול ההתנהלויות הנ"ל - מצד משטרת ישראל ומשרד התחבורה, גרמו לנתבע לסבור שאין הוא בפסילה, ולכן הוא לא הפר את תנאי הפוליסה של כלל, ולכן על כלל לשלם לתובעים פיצוי בגין נזקי העזבון.
15. כלל ואבנר מכחישות את הטענות. המדינה מכחישה אף היא את הטענות וטוענת בנוסף להתיישנות התביעה כנגדה (אשר כזכור הוגשה רק בעת הגשת כתב התביעה המתוקן).
16. בין לבין, הוגשו גם בקשות לסילוק על הסף, בקשות שלא לאפשר תיקונים מסויימים בכתב התביעה, בר"עות לבהמ"ש המחוזי ועוד - אך לא אפרט מפאת קוצר הזמן.